אני בטוחה שכולנו מכירים את ההרגשה שמאבדים פריט יקר, אולי פלאפון אפילו..
וזה מה שקרה לי בטיול שלנו לסנטוריני.
לחצו כאן בשביל לקרוא על סנטוריני.
פירה, שמש נעימה, נוף עוצר נשימה, רחובות צרים ומקסימים וחנויות כיפיות.
עולים על הרכבל, יורדים למטה (במקום 600 המדרגות ששמתי עליהן וטו) מסתובבים למטה ומחליטים שאת הדרך אפ עושים על חמורים .
ואז מגיעים כמעט לטופ ואיפה הצמיד סברובסקי האהוב שלי?!?
מחפשים ליד החמור , על החמור , מתחת לחמור ואין צמיד..
הרגליים מתחילות לרעוד לי ואני מתחילה להכנס להיסטריה, זה הצמיד האהוב עליי שהוא קנה לי באחת הנסיעות..
הוא מחבק ומבטיח שיהיה בסדר. אבל אני לא ממש מקשיבה.
מחליטים לרדת למטה (600!!!! מדרגות!!! אני מזכירה…)
הרגליים רועדות וכואבות.
העיניים ברצפה , הוא שואל בקול רגוע חבר׳ה שעולים אם במקרה ראו צמיד . הם מסתכלים על הגוש הבוכיה שאני ומלמלים בהתנצלות שלו.
כמובן שלי כבר יש סרטים בראש שגנבו, שראו ולקחו, או שבכלל האיש חמורים גנב מהיד שלי כשעזר לי לעלות וכמובן קללות לכל מי שיש לו יד או רגל בדבר.
מגיעים למטה, הוא שואל את השומרים, בינתיים לוקחים מהדוכן מים ומגבת פנים קרה ורטובה ואני מנגבת את הדמעות שבינתיים מתחזקות להן כי אין שום סימן לצמיד.
המקסים חוזר למעלה לשאול שוב וחוזר בידיים ריקות.
מחליטים לעלות חזרה (ברכבל אין כח ברגליים)
ואני סמרטוט בוכה ועצוב..
הוא מבטיח שהיומולדת שלי לא יגיע בלי הצמיד שלי – זה שאבד או העתק מדויק.
מגיעים למעלה מתחילים לחפש את הדרך חזרה לרכב, פתאום זיהוי.
חנות סברובסקי!! מה הסיכוי שככה פתאום תהיה חנות סברובסקי ממש למעלה 5 דק אחרי שיצאנו מהרכבת?! סיכוי אפסי.
אבל הנה!!!
הוא נכנס לחנות חדור מטרה מחפש את הצמיד שלי, ותוך חצי דקה על השעון הצמיד החדש מונח על ידי, העצב מתחלף בהתרגשות ובום באותו רגע התאהבתי בו שוב מחדש.
אז איבדתי צמיד ומצאתי, טוב זה לא ששכחתי.. אבל שוב מצאתי כמה אני אוהבת אותו. וכמה הוא תמיד יגרום לי לחייך..
שלכם,
מיק
