זה הסיפור שלנו.
(מאת מיק)
סיפור אהבה לונג דיסטנס על קו חיפה- חולון
סוף אוגוסט 2010,
בית הכט – חיפה
תערוכת הבובות שסבתא שלי משתתפת.
אני ילדה בת 15 שבאה כיד ימינה של סבתא
מי שהכינה את השלטים לבובות ועזרה לסדר את התערוכה.
לקראת אמצע היום הראשון אחרי הפתיחה של התערוכה אני מחליטה ביני לבין עצמי
שאם אעשה בושות – פשוט לא אוסיף את החבר׳ה שאכיר בפייסבוק…
עוד מהבוקר ראיתי את דין בן ה16 שעבד שם כסדרן..
אני מחליטה לצאת לשבת עם סבתא וסבא שלי בחוץ ולקנות לעצמי אייס קפה – חצי קפה חצי וניל,
ובדרכי לצאת החוצה יושב דין בין המעבר של בית הכט איפה שהתערוכה לבין הגן של בית הכט שבו יש דוכנים והצגות לילדים.
אני שואלת אותו ״אתה לא הולך לראות את הכלב נקניק?״ (ההצגה שהייתה בדיוק באותו הרגע)
״כן, אני רץ״.
אלו היו המשפטים הראשונים שלנו.
עשינו איזהשהו סיבוב בדוכנים ואז הוא הזמין אותי לשחק דוראק – משחק קלפים רוסי –
כמעט ניצחתי אותו במשחק הראשון שלי (בפוקוס) ואז נאלצתי ללכת.
במשך 3 ימים היינו צמודים בזמן התערוכה בצהריים ובערב כשטיילנו במרכז הכרמל
וגם את החבר הכי טוב שלו (אלונציק) פגשתי…
ואז הוא נאלץ לצאת ליומיים של מעין גיבוש לפני כיתה י׳ – שנינו לא רצינו אבל לא הייתה ברירה ולכן עברנו לסמסים (לא היה וואטספ איזה מוזר) .
יום לפני שהתערוכה נגמרה הוא חזר ואני התרגשתי בבוקר לראות אותו.
העברנו את כל היום יחד וזה הרגיש הכי טבעי בעולם.
בצהריים הוא נישק אותי , בערב ראינו את זוהי סדום ומשם הכל היסטוריה.?
בשנים הראשונות ביחד כשהיינו בתיכון – תלמידי כיתה י׳ היינו נפגשים כל שישי שבת וחגים – בכל זאת קו חיפה חולון.
את הטיולים השנתיים היינו מעבירים אחד אצל השניה ואפילו באחד הטיולים השנתיים דין הצטרף אליי לשיעור סוציולוגיה בבית הספר שלי.
בין כיתה יא׳ ליב׳ דין גר אצלי ושנינו עבדנו בתל אביב.
אחרי זה הגיעה תקופת הצבא והתגייסנו בהפרש של שבועיים, הוא היה דבורן ואחרי זה סגן מפקד והיינו נפגשים כל פעם שהיה אפשר.
אם תשאלו אותי באמת הצבא האמיתי שלי היה הצבא שלו, אמנם הייתי בחיל תקשוב אבל כל החוויות הגדולות שלי היו מהאירועים שלו ומהחבר׳ה ששירתו איתו.
בכל הזדמנות שהייתה הייתי נמצאת אם זה בשבתות שהוא סגר או ביום משפחה בצבא או אפילו בשתיית שחרור ובאירועים הצבאיים שלו.
שבועיים לפני שיצא לחפשש החלטנו להתחיל לחפש דירה ביחד, זה היה ברור לנו שאנחנו נעבור לגור ביחד כשישתחרר מהצבא (אני השתחררתי שנה לפניו ) וזה גם מה שקרה.
הדירה הראשונה שראיתי הייתה יחידת הדיור שגרנו בה עד לפני חודש.
דין נאלץ לעשות בחירה אם הוא סומך עליי ולתת לי להחליט שזו הדירה שנגור בה או שאנחנו ממשיכים לחפש…
למזלי (ומזלו) הוא סמך עליי ותוך שבוע וחצי תוך כדי החפשש שלו כבר נכנסנו לדירה.
כשעברנו לדירה הזו לא היתה לנו הכנסה בטוחה, אני בדיוק התפטרתי מהמרכז תמיכה שעבדתי בו ודין עוד לא שוחרר – וזה אחד הדברים שאני רוצה להדגיש
קחו החלטה, קפצו למים וצאו לדרך.
את אותה הקפיצה למים עשינו שוב בנושא המגורים שלנו, לפני חודש החלטנו שקטנה עלינו יחידת הדיור המקסימה שבה חיינו 3 וחצי שנים – החלטנו , ארזנו ויצאנו ״לרחוב״ (לא באמת לרחוב- תודה להורים שלי ולחווה ואיתן האלופים שנתנו לנו לגור ולאחסן את החפצים למשך זמן החיפוש) אחרי שבוע וחצי מצאנו את הבית החדש שלנו – הפנטהאוז ועברנו אליו.
אז לפני 3 וחצי שנים כשעברנו לגור ביחד ידענו שהמסלול שלנו לא יהיה המסלול הרגיל של צבא – טיול אחרי צבא- תואר ועבודה ״בטוחה״ של 9-5.
עשינו רשימת חלומות ומטרות, הסתכלנו על תכתובות הסביבה שלנו והבנו שכדי להגיע למטרות שלנו אנחנו צריכים לעשות פעולות לא שגרתיות ואפילו מפחידות.
יצאנו לדרך והתחלנו לחקור.
המסקנות שלנו ?
1. לא להשאר עם הידע בראש – לצאת לדרך.
2. לא להיות פרפקטציוניסטים.
3. כדי להשיג תוצאות גדולות ובלתי רגילות יש לעשות פעולות גדולות ובלתי רגילות.
4. הדרך שלנו היא השקעות בנדל״ן.
5. מינוף.
הגדלנו את מקורות ההכנסה והתחלנו להשקיע בנדל״ן.
היום יש לנו 4 דירות כי אחת כבר מכרנו לפני חודש ואת העסקה השישית אנחנו רוכשים תוך כתיבת מילים אלה.
היעד שלנו ?
30 דירות עד גיל 30.
השירות הכי גדול שלנו הוא ליווי לקוח לעסקת נדל״ן בדיוק כמו שאנחנו עושים לעצמינו מא׳ ועד ת׳.
אנחנו מנהלים ביחד עם השותף שלנו מעל 90 דירות בדימונה ובקריות.
